אימא בת שנה-חלק 2 

כאמור, חזרנו הביתה 10 ימים לאחר הלידה.
ההתאוששות שלי הייתה לא קלה ולא קצרה בכלל, הכל כאב לי, הכל היה לי קשה, ובהיעדרותה של אמי מזה שש וחצי שנים עקב פגישה לא מתוכננת עם מלאך המוות, הכל היה קשה עוד יותר.
עוד בבית החולים, מיום לאחר הלידה, שאבתי חלב אם, כדי ששחר יוכל לקבל את הדברים לו הוא זקוק ברגע שיצא מהאינקובטורים השונים ויתחיל לאכול. שחר התחיל לאכול מבקבוק, ובערך יומיים לפני השחרור מבית החולים, הנקתי אותו לראשונה.
אני לא יודעת מה סיפרו לכם על הנקה, אבל לי כנראה סיפרו את גירסת ה"זאתי-שהכל-הולך-לה-קל-בחיים-כולל-הנקה".
זה היה הדבר הכי מוזר שקרה לי בחיים, בעיקר מכיוון שהתחושה הייתה שינקו ממני את המוח.
חזרתי לחדר לאחר הליכה בת 15 דקות (הליכה שללא לידה קיסרית לוקחת 6 עד 7 דקות), והרגשתי ששאבו ממני פשוט הכל.
מוזר, חשבתי לעצמי, זה לא מה שקראתי לפני הלידה, וגם בסדנת הכנה להנקה לא דיברו איתי על זה, רק סיפרו לי כמה שזה יפה, כמה זה נכון כלכלית, כמה זה מחבר בין אם לתינוקה, כמה זה התגלמות הנשיות במיטבה... אני לא הרגשתי במיטבי. לא רק ששאבו ממני חלב במכונה, ינקו ממני את המוח זה עתה, אני לבנה כמו הקיר, אני לא מפסיקה לבכות, הכל כואב לי, אני לא יכולה ללכת לשירותים ללא תמיכת בן זוגי המושלם, וכאילו שזה לא מספיק- החתולים רבו ועכשיו צריך למצוא לאחד מהם בית.
בבית הדברים לא השתפרו מבחינת ההנקה, גם עם תמיכה של יועצת הנקה מנוסה, וגם עם תמיכה של דולה פוסט פרטום, מקסימה ותומכת.
החלטתי לא לוותר כל כך מהר, המשכתי לשאוב, אבל המשכתי לנסות- גם לבד, להניק את שחר.
שחר לא ממש היה מרוצה. הוא היה רגיל לבקבוק, ופתאום להתחיל לעבוד קשה על השד לא עשה לו את זה. לא רק שזה לא עשה לו את זה, ראיתי שהוא מתוסכל- הוא בכה, התעצבן והיה לא מבסוט בעליל.
אני מצד שני, התחלתי לסבול מגודש שלא האמנתי שזה קורה לי. וכלום לא עזר- לא שאיבה, לא מקלחות חמות, לא סחיטה ידנית, לא עלי כרוב (נא להזהיר את המטופלות מפני הריח, אני לא ידעתי ולא הבנתי מה זה הריח הזה, עד שקישרתי אותו לגן הירק בחזה שלי).
איך לא סיפרו לי על זה??! איך אין תיאור של הכאבים הבלתי אפשריים האלה באינטרנט?! איפה האחווה הנשית בכל הסיפור הזה??! למה נשים לא מספרות שאי אפשר להרים ידיים מרוב כאבים ואי אפשר להחזיק את התינוק מרוב כאבים בחזה??!?!?!

בעלי המושלם אמר את המשפט הבא: "כל הזמן כואב לך משהו אהובתי, ושחר גם לא ממש מבסוט ואחרי ההתחלה שהייתה לו, אולי אפשר להפסיק לו את התסכולים לעתיד הקרוב. זה לא שווה את זה. עדיף שתוכלי לתפקד ולהתאושש יותר מהר מאשר להתעקש על ההנקה".
הסכמתי איתו.
וכך אחרי חודש הפסקתי לשאוב, הפסקתי להניק, ואחרי כמה ימים- הפסקתי לדאוב.
איזו הקלה. להרים את הילד מבלי שיכאב- איזה קונספט!
לימים דיברתי בקומונה של רפואה סינית בתפוז על היפוך עובר כן/לא, לידה קיסרית כן/לא, והוספתי משפט לגבי הנקה, שגם אם אישה מחליטה לא להניק זה בסדר.
מהסיפור הארוך, הייתה משתתפת אחת שהתייחסה למשפט האחרון על הנקה, הסיקה שאיני מניקה ולא הנקתי וכתבה את המשפט "מי שאינה מניקה לא יודעת אימהות טובה מהי".
המשתתפים הקבועים יותר בקומונה יצאו להגנתי, אבל לא הייתה סיבה, שכן ידעתי שאימהות טובה אינה מתחילה ומסתיימת בהנקה.
הבעיה שלי היא שאותה נשמה טובה מטפלת בנשים, שוודאי לחלק מהן גם קשה עם ההנקה- ומאלף סיבות אחרות. ומה היא עושה להן? מדרבנת אותן למרות הקושי, ולא נותנת להן לוותר, מפתחת בהן רגשות אשם, גורמת לפגיעה רגשית, והרבה פעמים לתחושה שלילית של האם כלפי תינוקה שיונק ממנה למרות שמאוד קשה לה....

האישה חייבת לחשוב על עצמה, מאחר והיא בדרך כלל המטפלת העיקרית, לפחות בתחילת הדרך.
המשוואה הפשוטה אומרת- אימא לא שמחה=תינוק לא שמח.
וכשהתינוק אינו שמח, האימא עוד יותר לא שמחה ומפתחת רגשות אשם גדולים יותר ממה שכבר קיימים ממילא (ולא משנה אם היא פולניה בוגרת פולין או פולניה בוגרת כל מדינה אחרת). אם ההנקה גורמת יותר סבל מטוב, אין סיבה להמשיך עם זה.
חברה שלי הניקה ונכנסה לדיכאון לאחר לידה, והדבר היחידי שעשתה עבור ילדתה היה להניק אותה, לא יותר מזה- לא החליפה חיתולים, לא שיחקה איתה, לא הרדימה אותה- כלום. רק הנקה וזהו. הפסיכיאטר רצה לתת לה כדורים והיא לא הסכימה כדי לא לפגוע בהנקה, והוא אמר לה: "את רק מניקה, אבל את לא מעניקה. את לא מעניקה לה כלום, ובכך שאינך אוכלת, גם ההנקה לא משהו".
המשפט הפיל לה את האסימון, היא הפסיקה הנקה- בצר לה- לקחה כדורים, שבה לעצמה והחלה לחוות את האימהות ברבדים רבים ומאושרים. אימא נהדרת גם ללא הנקה.
ועל מה היא מצטערת? על כך שהיא לא עשתה את זה קודם.

דעת הקהל הקנאית בנושא הנקה מפחידה נשים רבות.
וזה לא רק האבא, הדודות או החמות או האימא של האימא שמועדים לעשות את העוול- גם בפורומים באינטרנט ניתן לקבל מידע קיצוני להחריד, עם משפטים לא נכונים במהותם כפי שאני קיבלתי.
אז שימו לב טוב טוב מטפלים יקרים:
הנקה אינה הבסיס לאימהות טובה.
הנקה היא אכן המזון הטוב ביותר לתינוק, אבל אפשר גם עם מזון טוב אחר.
מיליוני ילדים גדלים בעולם על בסיס תמ"ל וגדלים לתפארת. חלקם אפילו מגיעים להיות טייסים, או מדענים או סתם אנשים טובים. חלקם אפילו עוזרים לנשים זקנות לחצות את הכביש.
ההנקה נותנת המון דברים טובים ותורמת לקשר בין התינוק לאימו, אבל אל תתבלבלו- הנקה אינה טובה בכל מחיר. זה לא מתחיל ונגמר שם, זה כל כך הרבה יותר מכן/לא הנקה.
ולכן גם בהנקה, ממש כמו בלידה קיסרית כן/לא, תמכו במטופלת שלכם מהמקום שלה.
אם היא בוחרת לא להניק, וודאו שאין לה נקיפות מצפון ורגשות אשם. הסבירו לה שיש לה עוד שנים רבות להעניק לילד את מה שהוא צריך.
ומה הילד צריך?
ג'ון לנון אמר את זה מזמן: ?All you need is love?.
ואת זה הילד שלנו צריך- ובכמויות אדירות ככל האפשר.

ומה הלאה?
ההתאוששות מהלידה מגיעה, ועל אף שלא האמנתי, אני חזרתי לפעולות פשוטות משבוע לשבוע. ההתרגלות לשיגרה החדשה, לעוד אדם בבית נעשית לאט לאט.
איש חכם אמר לי לא פעם, שיחסי הציבור של האימהות הם יחסי הציבור הכי טובים והכי מושקעים שיש למשהו שהוא כל כך לא נכון.
אני אהיה הראשונה לספר לכם שלא נקשרתי באופן מיידי לילד שלי.
הייתי מחזיקה אותו והמגע שלו היה משונה, מה זה המגע הזה פתאום? זה היה מגע זר, לא מוכר, חדש. לא הבנתי מאיפה זה מגיע פתאום.
פתאום, בתוך הזוגיות הנפלאה שלי עם בעלי המושלם, הגיע ג'ינג'י קטן, שכל מה שהוא יודע לעשות זה לישון, לאכול, לבכות, לצרוח, פיפי/קקי וחזרה לישון.
מי זה בכלל, אני מכירה אותו? אני יודעת מה הוא אוהב? מה הוא לא אוהב? הוא מכיר אותי? הוא יודע מי אני? הוא לא יודע שאצלנו בבית לא צורחים ככה?
הישות החדשה הזו לא די שאינה נותנת לי לישון לילה רצוף, היא השתלטה לי על כל הבית!

לא כל הנשים מתקשרות באחת לילד שלהן.
לא כל הנשים מניקות ודמעה זולגת להן על הלחי מרוב אושר כמו בפרסומת של מטרנה.
מרבית הנשים מתקשרות לילד שלהן יפה, גם אם זה לוקח עוד שבוע שבועיים ואפשר היום לגלות שגם אם זה לוקח יותר זמן, זה בסדר גמור.

ומה לגבי דיכאון לאחר לידה?
לא אכנס יתר על המידה לכל ההגדרות וכל מה שזה אומר, אבל אומר כמה דברים שחשוב לי להעביר:
1. דיכאון לאחר לידה אינו מצב שיש להתבייש בו, להרגיש לא בסדר. זה קורה, זה קרה וזה ימשיך לקרות ברחבי העולם ברמה כזו או אחרת.
2. חשוב להדגיש שדיכאון לאחר לידה יכול לבקר בכל זמן שהוא בטווח השנה הראשונה לאחר הלידה.
3. לא כל מצב של קושי הוא מצב של דיכאון לאחר לידה.
סעיף 3 עלול לבלבל, ולכן מיד אציין ואומר שאין מה לעשות, לאחר לידה יש מצב חדש שדורש זמן להתרגל אליו. אם יש קושי- לא צריך תמיד לרוץ להגדרת הדיכאון לאחר לידה, לפעמים זה בדיוק מה שזה- קושי להסתגל לשיגרה החדשה. וזה רק טבעי שזה יקרה. לכן היזהרו מהמלכודת הזו.
במקרים של דיכאון לאחר לידה, הטיפול המשולש והמשולב שבין רפואה סינית, כדורים ופסיכולוגיה הוא מצוין.
סליחה? כדורים? אנחנו לא עוסקים ברפואה סינית?
כן, עוסקים ברפואה סינית, והמילה כדורים אינה מילה גסה, בעיקר כשיודעים שיש כמה תרופות לדיכאון קל-בינוני שהן על בסיס צמחי. אבל גם כאשר מדובר על נוגדי דיכאון ידועים כמו פרוזאק והחברים, אין עם זה שום בעיה, תמכו במטופלות שלכם במידה והן נוטלות את הכדורים. אל תנסו להוריד, אל תשכנעו.... תעשו את מה שאתם יודעים לעשות, וכל השאר כבר יבוא.

הדבר שהכי חשוב לי שתיקחו מכל המלל המובא בפניכם- דעו את מטופלותיכם. השכילו לתת תמיכה גם כאשר היא שונה מהאג'נדה שלכם, ודעו לתת את מה שהמטופלת צריכה, ולא מה שאתם חושבים שצריך לתת.

השנה הראשונה מסתיימת זה עתה ובד בבד מתחילה השנה השניה.
שחר עושה הכנות אחרונות לחגיגות יומולדת שנה, והאמת שגם אני צריכה להמשיך עם העניינים. אבל רציתי להודות למספר אנשים שעזרו לי במהלך השנה הזו, וגם בהריון עצמו:
יעל ססלוב- שהיא נשמה טובה ומצחיקה.
אפרת מינסקי- דולה פוסט פרטום שעזרה בזמזום שירים שמעולם לא שמעתי.
מאיה רינגל בכור- דולה מקסימה שהיא נכס בשלבים המאוחרים של ההריון ובלידה.
יאיר מימון- שממשיך ללמד אותי שמחט אחת שווה אלף מילים, ומילה אחת שווה טיפול שלם.
רוני באט- שממשיך איתי ולא מוותר, וגם צוחק עליי כשצריך.
רני אייל- על טיפול ישיר בשחר וטיפול עקיף בהוריו.
וכמובן- שחר ארנסט- שהפך אותי לאימא כתומה, ובזכותו אני יושבת וכותבת שורות אלו, כמו הייתי כלת אוסקר טרייה.

תודה מיוחדת ללא סוף לאהוב לבי אושיק, שבזכותו מתקיימים כל הדברים היפים והטובים בחיים.